האם זכות הבעלים לחנות במקרקעין גוברת על הזכות של שכניהם לצאת בנוחות מביתם?

זיקת הנאה במקרקעין הינה זכות קניינית המאפשרת שיעבוד נכס להנאה, ללא זכות החזקה בו. כך למשל, זיקת הנאה יכולה להיות זכות למעבר בשטח מסוים. כלומר, אדם יכול לעבור בחופשיות בשטח מסוים, אך זו הפעולה היחידה שהוא יכול לעשות בכל הנוגע לשטח זה, ואין לו זכות להחזיק באותו השטח. במקרים מסוימים, בשל מאפייניה, עשויה זיקת ההנאה להתנגש עם זכויות קנייניות אחרות במקרקעין. 

ב"משפטון" זה, נסקור את החלטת בית משפט השלום, אשר נדרש להכריע בהתנגשות בין זכויות שונות במקרקעין שבמחלוקת - בין התובעים, בעלי זיקת הנאה למעבר במקרקעין, לבין הנתבעים, בעלי זכות חניה במקרקעין אלו.  

נסיבות המקרה:

עסקינן בסכסוך שכנים באשר לחנייה בדרך מעבר, אשר ממוקמת ברחוב שבו מתגוררים הצדדים לסכסוך, ולגביה נרשמה זיקת הנאה לטובת כלל הבעלים ברחוב, ביניהם גם התובעים. מדובר במתחם בתים פרטיים כשבין המגרשים ישנו שביל מעבר. שביל זה מוביל לבתי הצדדים ויתר דיירי הרחוב, כאשר הנתבעים, כמו גם עוברי אורח, נהגו להחנות את רכבם בצמוד לגדר ביתם, על המקרקעין שבבעלותם, על שביל המעבר.

לטענת התובעים, הרחוב שבו מתגוררים הצדדים, עליו נמצא שביל המעבר, הינו רחוב צר, ללא מוצא, כאשר אופן חניית הנתבעים בשביל זה מפריע לעיתים קרובות, ואף מונע מהתובעים להחנות את רכבם בשטח החניה בביתם או לצאת מהחניה אל הרחוב. כמו כן, כאשר רכב הנתבעים חונה ברחוב בצמוד לגדר ביתם, קיים קושי של ממש, להיכנס לחניה באופן חופשי וללא מניעה, ונדרשים תמרונים בכניסה וביציאה מהחניה. החניה של הנתבעים גורמת להם מטרד, פגיעה בהנאתם, המתרחשת מדי יום ביומו ופוגעת בקניינם. כל הניסיונות שנעשו מצד התובעים לשוחח עם הנתבעים ולהסביר על הקשיים האמורים העלו חרס. משכך, עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים, חליפיהם ובאי ביתם להחנות על שביל המעבר. לטענת התובעים הם זכאים לפיצוי כספי בגין המטרד שנגרם להם. 

מנגד, הנתבעים אינם מכחישים כי נהגו להחנות את רכבם על שביל המעבר בסמוך לגדר ביתם, אולם לטענתם הדבר אינו מהווה הפרעה לזיקת ההנאה, אלא שימוש סביר במקרקעין שבבעלותם. כמו כן, לטענתם קיימת ברחוב מצוקת חניה קשה, ומשכך הם ויתר דיירי הרחוב מחנים את רכבם בסמוך לגדר ביתם, באופן שמאפשר מעבר. 

החלטה:

בית המשפט קיבל את התביעה, וקבע כי קיימת פגיעה בזיקת ההנאה של התובעים באופן קבוע ובלתי סביר. נפסק כי כל פרשנות של זיקת הנאה צריכה להתבצע תוך איזון בין זכויות קנייניות מתנגשות. ובענייננו, בהתנגשות בין זכות חניה במקרקעין פרטיים של הנתבעים לבין זיקת הנאה למעבר הנתונה לתובעים במקרקעין אלה. בית המשפט קבע, כי כבר במועד הרכישה ידעו הנתבעים כי הדרך כולה מוגדרת כדרך מעבר לטובת כלל החלקות. וכי תפיסת חזקה על גבי חלק מהדרך מצמצמת את שביל המעבר, ואינה מאפשרת לתובעים להיכנס לחנית ביתם הפרטית. ניתן גם משקל לכך שהנתבעים היו מודעים לטענות על ההפרעה, אך בחרו במודע להתעלם מהן, כאשר לשיטתם זכותם אינה מונעת את המעבר. בהחלטתו, ציין בית המשפט, כי הנתבעים מחזיקים במצלמות אבטחה הפונות לרחוב, אולם הם לא טרחו להציג אף לא סרטון אחד שיכול להצביע על יציאה וכניסה קלה לחניה, ללא צורך בתמרון או בנסיעה לאחור. לאור זאת ועוד, נקבע כי התובעים הרימו את הנטל הראייתי הנדרש על מנת להצביע על פגיעה בזיקת ההנאה באופן קבוע ובלתי סביר. והנתבעים לא עמדו בנטל על מנת להצביע על האופן שבו יש באפשרותם לצמצם את הפגיעה בקניינם ובקניין התובעים. בנסיבות אלה, התביעה התקבלה, וניתן צו מניעה קבוע המורה על מניעת חניה לנתבעים לאורך שביל המעבר במקרקעין הנתבעים. 

עוד נקבע, כי התנהגות הנתבעים מהווה הפרעה של ממש העולה כדי מטרד ליחיד, כהגדרתו בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. שכן, אין מדובר בהתנהגות חד פעמית או רגעית, אלא בהפרעה קבועה ומתמשכת.

ובאשר לפיצוי הכספי, נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובעים בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעים.

(ת"א 56820-07-21 עזרא ואח' נ' זליג ואח').