המחוזי: כספים שהתקבלו בידי בעל מניות מחברה שבשליטתו - אינם מהווים עוד נכס של החברה
עיקרון יסוד בדיני החברות מאפשר יצירה של אישיות משפטית "מלאכותית", עצמאית ונפרדת מבעלי המניות בה, בדמות חברה בערבון מוגבל (בע"מ). אישיות משפטית זו מקנה לחברה זכויות וחובות משפטיות, ובכלל זה, מאפשרת לחברה להתקשר בחוזים, לצבור נכסים ואף לתבוע ולהיתבע – מבלי שהדבר מחייב או מזכה את בעלי המניות של החברה. כלומר, כאשר אדם מחזיק במניות של חברה, אין בכך כדי להקנות לו זכויות בנכסי החברה, ולמעשה המניות עצמן הן הנכס המצוי בידיו של בעל המניות.
בדומה לנכסים אחרים, גם מניות בחברה מהוות "נכס" על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. חוק זה, העוסק באופן חלוקת נכסיהם של בני זוג במקרה של גירושין או חלילה פטירה' קובע כברירת מחדל חלוקה שווה של כל נכס שנצבר בתקופת הנישואין, בעת פירוק התא המשפחתי. עם זאת, ל"איזון משאבים" זה מספר חריגים. כך למשל, בני זוג רשאים להסכים מראש ובכתב אילו נכסים לא ייכללו באיזון המשאבים ולא יראו אותם כנכס משותף של הזוג.
במשפטון זה, נסקור את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר נדרש להכריע בשאלה – האם נכס מקרקעין שנרכש על ידי אחד מבני הזוג בתקופת הנישואים, מהווה חלק מנכס משותף המחייב איזון משאבים על פי חוק או שמא הנכס נרכש באמצעות חברה בשליטתו, שהוחרגה ממצבת הנכסים המשותפים?
נסיבות המקרה:
ענייננו בזוג נשוי, שלאחר שנישואיהם עלו על שרטון, התגרש בשנת 2002. לאחר תקופה קצרה, חזרו בני הזוג לחיות במשותף ואף הביאו לעולם שלושה ילדים נוספים (בנוסף לשתי בנותיהם שנולדו טרם הגרושים בשנת 2002). בשנת 2011, חתמו בני הזוג על הסכם חיים משותפים ("הסכם הממון"), בו נקבע בין היתר, כי מניותיו של בן הזוג בחברה פרטית שהקים, יהיו בבעלותו הבלעדית במקרה של פרידת הצדדים – ובכלל זה, נכסיה, הכנסותיה ורווחיה של החברה. יום לאחר חתימת הסכם הממון, התקשר בן הזוג בהסכם לרכישת נכס מקרקעין, ולאחר השלמת התחייבויותיו נרשם הנכס על שמו בשלכת רישום המקרקעין ("טאבו"). לימים, הזוג ערך שיפוץ בבית המגורים שנבנה במקרקעין, והוא אף שימש למגוריהם, אולם רישום הזכויות בו נותר על שמו של בן הזוג בלבד.
בשנת 2017 התגרשו בני הזוג בשנית. בתביעה לחלוקת הרכוש המשותף שהגישה האישה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המקרקעין שנרכשו והבית שנבנה בהם, הינם נכס עסקי של החברה, המצויה בבעלותו הבלעדית של בן הזוג. בנימוקיו, ציין בית המשפט לענייני משפחה, כי על אף שהסכם הרכישה והרישום בלשכת רישום המקרקעין, נשאו את שמו של בן הזוג (להבדיל מהחברה שבבעלותו) – רכישת הנכס נעשתה עבור החברה וממקורותיה הכספיים של החברה. עם זאת, נקבע כי בת הזוג זכאית למחצית משווי השבחת בית המגורים שנבנה בנכס, אך אינה זכאית לזכויות במקרקעין עצמם.
על כן, ערערה האישה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, רכישת המקרקעין על ידי בן זוגה לשעבר ורישום הזכויות על שמו, מעידים כי הנכס נרכש באופן אישי ולא על ידי החברה. לפיכך, טענה האישה כי יש להקנות לה מחצית משווי המקרקעין במסגרת איזון המשאבים, ואין להסתפק במחצית משווי השבחת בית המגורים. בנוסף, טענה כי אומנם הכספים ששימשו לרכישת הנכס הגיעו לידי בן זוגה לשעבר מהחברה, אך כספים אלו שנצברו במהלך חייהם המשותפים התקבלו כהכנסה הנובעת מעבודתו בחברה, ומשכך אין לייחס את הזכויות במקרקעין לחברה.
מנגד, דחה בן הזוג לשעבר את טענות האישה, וטען כי דרישתה לקבלת מחצית שווי הנכס מהווה "מקצה שיפורים" פסול להסכמות ביניהם שבהסכם הממון שערכו בשנת 2011. לטענתו, הסכם הממון יצר הפרדה רכושית בין הנכסים המשותפים לבין זכויותיו בחברה, שממקורותיה נרכש הנכס. עוד טען בן הזוג, כי אכן טעה שלא פעל לרישום הזכויות על שם החברה, אך יש להעדיף את החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר קבע כי מבחינה מהותית, הזכויות בנכס שייכות לחברה. לחיזוק טענותיו הציג בן הזוג לשעבר הסכם שכירות שערך עם החברה ולפיו הנכס הושכר לחברה בחוזה ארוך טווח למשך 20 שנים.
החלטה:
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת האישה וקבע כי לא הוכח שהמקרקעין מהווים נכס עסקי של החברה. נקבע כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי החברה לא רכשה את הנכס על פי הסכם הרכישה ולא נרשמה כבעלת הזכויות בו בלשכת רישום המקרקעין. בעניין זה, ציין בית המשפט כי קבלת עמדת בן הזוג לשעבר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק המקרקעין, לפיהן "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו", ובוודאי שאינה תואמת לעיקרון הבסיסי בדיני החברות, לפיו חברה בערבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית מבעל מניותיה.
באשר לטענות לפיהן רכישת הנכס מומנה על ידי החברה, נקבע כי בן הזוג לא הוכיח כי הכספים שהועברו לחשבונו מחשבון החברה ושימשו לרכישת הנכס, הינם "כספים חיצוניים" לחייהם המשותפים של הזוג ואינם מחייבים איזון משאבים. נקבע כי התמורה ששולמה לרכישת הנכס, התקבלה מהחברה כהכנסה מעבודתו של בן הזוג כשכיר של החברה (או לחלופין כדיבידנד בכובעו כבעל מניות), ומשכך מהווים משאב משותף של זוג. על כן, מששימשו כספים אלה לרכישת הנכס, נקבע כי האישה זכאית לקבל מחצית משווי הנכס. למעלה מכך, בית המשפט ציין כי אף אם בן הזוג היה מוכיח כי כספי הרכישה הגיעו ממקורות "חיצוניים" לחייהם המשותפים, שיפוצו והשבחתו של הנכס תוך כדי תקופת הנישואים השנייה, מלמדים על כוונת שיתוף מצד בן הזוג, באופן המקנה לאישה זכויות בנכס כולו.
לאור זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, קבע כי המקרקעין אינם נכס עסקי של החברה, ופסק כי האישה זכאית לשיעור של 50% משווי המקרקעין.
(עמש (חי') 53079-06-20 פלונית נ' אלמוני)
קטגוריות
ארכיון
- ספטמבר 2025
- אוגוסט 2025
- יולי 2025
- יוני 2025
- מאי 2025
- אפריל 2025
- מרץ 2025
- פברואר 2025
- ינואר 2025
- דצמבר 2024
- אוקטובר 2024
- ספטמבר 2024
- אוגוסט 2024
- יולי 2024
- יוני 2024
- מאי 2024
- אפריל 2024
- מרץ 2024
- פברואר 2024
- ינואר 2024
- דצמבר 2023
- נובמבר 2023
- אוקטובר 2023
- ספטמבר 2023
- אוגוסט 2023
- יולי 2023
- יוני 2023
- מאי 2023
- אפריל 2023
- מרץ 2023
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- פברואר 2019
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- פברואר 2018
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- אוקטובר 2016
- מרץ 2016
