האם צד לחוזה פסול זכאי לתבוע פיצויים בגין נזק שנגרם לו במסגרתו?
חוזה פסול, דהיינו חוזה שנקבעו בו הוראות בלתי חוקיות או כאלה הנוגדות את תקנת הציבור, ייחשב על פי חוק החוזים כבטל מעיקרו. חוק החוזים קובע כי בית המשפט רשאי להורות על צד אחד לשפות את הצד שכנגד במקרה בו הצד שכנגד עמד בהוראות החוזה שנחתם בין הצדדים. כאשר בית המשפט נדרש לדון בשאלה זו עליו להתחשב במספר שיקולים, כפי שיפורטו להלן.
ב״משפטון״ זה, נסקור את פסק-דינו של ביהמ״ש העליון, אשר דן בסוגיית פסיקת פיצויים לטובת צד שהפר חוזה פסול.
נסיבות המקרה:
חברת בנייה זכתה במכרז של משרד השיכון, ובעקבות כך התקשרה עם חברה קבלנית אחרת לביצוע עבודת הבנייה לפי המכרז (להלן: ״הקבלן״). לימים הקבלן נקלע לקשיים וחברת הבנייה רצתה לממש את הערבויות הבנקאיות שהעמיד הקבלן, מה שגרם לקבלן להיקלע למצוקה כלכלית. בהמשך לכך, נכנס קבלן חיצוני בנעלי הקבלן (להלן: "הקבלן החיצוני"), ונחתם חוזה משולש בין החברות (חברת הבנייה, הקבלן והקבלן החיצוני). במסגרת חוזה משולש זה, אכן התחייב הקבלן החיצוני להיכנס בנעליו של הקבלן. לאחר השלמת הפרויקט, התגלעו מחלוקות כספיות בין חברת הבנייה לבין הקבלן החיצוני, כפי המפורט להלן. זה המקום לציין, כי החוזה המשולש נחתם בטרם התקבל היתר בנייה לביצוע התוכניות, מה שהופך את החוזה לחוזה פסול.
לטענת חברת הבנייה, מדובר בחוזה פאושלי (חוזה שנחתם על פי מחיר מוסכם וקבוע מראש), ולכן יש לחייב את הקבלן החיצוני לשלם לה פיצוי מוסכם בגין העיכובים בביצוע הפרויקט.
לטענת הקבלן החיצוני, אין מדובר בחוזה פאושלי, אלא בחוזה על פי מדידה. ולכן יש לחייב את חברת הבנייה לשלם לו את התשלומים הבאים: תוספת תשלום בגין השינויים בהיתר הבנייה (הקבלן החיצוני טען לכפייה כלכלית שכן חברת הבנייה ניצלה את המצוקה אליה נקלע הקבלן מחשש לחילוט הערבויות), תשלום עבור התקורה ופיצוי על אובדן רווח קבלני מהמרכז המסחרי שלא הוקם על ידה. בעקבות זאת, הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים ופסק: (1) עסקינן בחוזה פאושלי למרות היעדרה של המילה "פאושלי" בהסכם. (2) על חברת הבנייה לשפות את הקבלן החיצוני בגין ההוצאות העודפות שנגרמו לו עקב התארכות הבנייה, שנגרמו שלא בעטיו. (3) טענת הקבלן החיצוני לכפייה כלכלית נדחתה, וזאת על אף שחברת הבנייה ניצלה את המצוקה שאליה הוא נקלע, שכן הקבלן החיצוני היה מודע והסכים לתנאי החוזה.
מכאן הערעור של הקבלן החיצוני והתביעה שמנגד מצד חברת הבנייה.
החלטת בית המשפט העליון: ביהמ"ש דחה את הערעור, וקבע כי התמורה שנקבעה בחוזה כוללת בתוכה גם את השינויים והתוספות שנכללו בתוכניות החדשות, שהוכנו טרם חתימת החוזה.
בית המשפט העליון אימץ את דעתו של בית משפט קמא, ופסק שדי בכך שהקבלן החיצוני לא הודיע על ביטול החוזה זמן סביר לאחר שהכפייה (לטענתו) פסקה, כדי לדחות את הטענה לכפייה כלכלית.
בנוסף, בית המשפט העליון דחה את התביעה שכנגד (שהגישה חברת הבנייה) וקבע כי הערבויות חולטו שלא כדין.
בעניין התארכות משך הביצוע בפרויקט, בית המשפט העליון עמד על כך שעסקינן בחוזה פסול, שכן טרם הושג ההיתר לביצוע התוכניות החדשות, ולכן לקבלן החיצוני היה אסור כלל לבצען. עוד הוסיף בית המשפט העליון, כי אם, בנסיבות אלה, בית המשפט יחייב את הקבלן החיצוני לשלם פיצוי בגין האיחור במסירה - הרי שהוא ייתן יד לביצוע החוזה הפסול ואת זאת אין לאפשר.
כפי שצוין ברישא לסקירה זו, חוק החוזים קובע כי כאשר עסקינן בחוזה פסול, בית המשפט רשאי להורות לצד אחד לשפות את הצד שכנגד, במקרה בו אחד הצדדים ביצע את חיוביו לפי החוזה.
בפסק דינו מנה בית המשפט העליון רשימה לא סגורה של שיקולים לעניין זה: התנהגות הצדדים בקשר לביצוע החוזה תוך כדי תשומת לב להתנהגותו של צד המבקש להתחמק מביצוע החוזה; מידת האשמה של הצדדים באי חוקיות החוזה; הכלל לפיו ״אין חוטא יצא נשכר" (משמע, צד לחוזה הבלתי חוקי ייהנה בנוסף גם מאי קיום החוזה); הבחנה בין מעשה אסור העומד בליבת ההתקשרות ומהווה את תכליתה, לבין אי חוקיות משנית, נלווית או אגבית לחוזה; קיומו של צד שלישי תם לב שהסתמך על החוזה; דרגת החומרה של אי החוקיות; מידת הביצוע של החוזה ומידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה ותום ליבם של כל אחד מהצדדים.
על רקע בחינת השיקולים שלעיל, קבע בית המשפט העליון, כי חברת הבנייה היא הצד החזק יותר בחוזה, והיא שהכתיבה לקבלן החיצוני את התוכניות. ולכן מידת האשם שלה גדולה יותר ממידת האשם של הקבלן החיצוני שביצע את התחייבויותיו שעל פי החוזה במלואן.
בנוסף, בית המשפט העליון פסק, כי אין לאפשר לחברת הבנייה ליהנות מפרי אי החוקיות שהיא עצמה יזמה, ולכן אין מקום לפסוק לחברת הבנייה פיצוי, שכן מדובר בחוזה פסול. לפיכך נפסק לטובתה תשלום תקורה בלבד (הוצאות עסקיות עקיפות שאינן קשורות בייצור השוטף), תוך שהודגש כי אין מדובר בפיצוי, אלא בשיפוי על ההוצאות שנגרמו לקבלן החיצוני שלא בעטיו.
(עא 719/20 סלים לחאם יזמות ובניה בע״מ נ׳ שיכון ובינוי – סולל בונה תשתיות בע״מ).
קטגוריות
ארכיון
- מאי 2026
- אפריל 2026
- מרץ 2026
- פברואר 2026
- ינואר 2026
- דצמבר 2025
- נובמבר 2025
- אוקטובר 2025
- ספטמבר 2025
- אוגוסט 2025
- יולי 2025
- יוני 2025
- מאי 2025
- אפריל 2025
- מרץ 2025
- פברואר 2025
- ינואר 2025
- דצמבר 2024
- אוקטובר 2024
- ספטמבר 2024
- אוגוסט 2024
- יולי 2024
- יוני 2024
- מאי 2024
- אפריל 2024
- מרץ 2024
- פברואר 2024
- ינואר 2024
- דצמבר 2023
- נובמבר 2023
- אוקטובר 2023
- ספטמבר 2023
- אוגוסט 2023
- יולי 2023
- יוני 2023
- מאי 2023
- אפריל 2023
- מרץ 2023
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- פברואר 2019
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- פברואר 2018
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- אוקטובר 2016
- מרץ 2016
