איזו ערכאה מוסמכת לדון בתביעה לפינוי מושכר במשפחה והאם תביעה לסילוק יד הינו ההליך הנכון לכך?

ככלל, כאשר מתגלעת מחלוקת בין צדדים לחוזה שכירות, המהווה עילה להפרה יסודית שמצדיקה את פינוי המושכר, על המשכיר לפנות לבית המשפט ולתבוע את פינוי המושכר. ואולם, ישנם מקרים בהם סמכות בית המשפט תהא נתונה לבית משפט ספציפי, כגון בימ״ש לענייני משפחה. הסמכות מוקנית בהתאם לתנאים מסוימים, כפי שיפורט במשפטון זה להלן.

ב״משפטון״ זה, נסקור את פסק-דינו של בימ״ש השלום בסוגיית הסמכות העניינית של בית המשפט לדון במחלוקת, הגם שהינה בין בני משפחה. ובענייננו, מקרה שבו הורים הציעו את דירתם למגורי בתם ומשפחתה, לתקופה מוגדרת, שבסיומה סירבו הבת ומשפחתה לפנות את המושכר.

נסיבות המקרה:

עסקינן בתביעה לפינוי מושכר במסגרת סכסוך בין האם כבעלים של הנכס (להלן: "האם"), לבין בתה וחתנה (להלן: "הבת ומשפחתה").
לטענת התובעת, במשך שנים התגוררו הבת ומשפחתה במרתף ביתם של התובעת ובעלה המנוח, כאשר בשלב מסוים, עם גדילת המשפחה והצפיפות, עברו מיחידת המרתף ליחידה אחרת עם חצר, לתקופה מוסכמת של שנתיים (להלן: "המושכר").  

באותה תקופה דמי השכירות שהתקבלו בגין המושכר מאת השוכרים שעזבו את המושכר, עמדו על סך של 4000 שקל. 

בחלוף התקופה המוסכמת (שנתיים) דרשו התובעת ובעלה המנוח מהבת ומשפחתה לפנות את המושכר. משלא נענו אלה לדרישה זו, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה לשלם דמי שכירות ראויים, וכן לחתום על הסכם שכירות מתאים, שלאחר תקופת השכירות יפנו הבת ומשפחתה את המושכר. לטענת התובעת, פעם אחר פעם הפרו הנתבעים את הסכם השכירות משום שלא שילמו את דמי השכירות הנקובים בהסכם. בתום תקופת השכירות, האריכו הצדדים את תקופת השכירות לשנה נוספת ("התקופה הנוספת"), אלא שגם הפעם הפרו הנתבעים את ההסכם, ולא פינו את המושכר בתום התקופה הנוספת, וזאת חרף דרישת פינוי מצד האם.  

לטענת הנתבעים, עסקינן בתביעה הנוגעת לסכסוך משפחתי. ומשכך אין זה בסמכותו העניינית של בימ"ש השלום לדון בו, אלא מקומו להתברר בבימ"ש לענייני משפחה. נוסף על כך, לטענתם מאז ומתמיד שררה אחדות וקרבה במשפחה, וכי בין הצדדים לא התקיימו יחסים חוזיים, והנתבעים מעולם לא נדרשו לשלם דמי שכירות. בנוסף טענה הבת, כי במעבר למושכר היא ובעלה השקיעו כספים רבים לצורך השבחת הנכס ולכן לא ניתן לפנותם. 

הנתבעים טוענים כי הסכם השכירות נעשה לדרישתה של התובעת, לצורך הצהרות לרשויות המס, וכי חתמו על ההסכם מבלי שקראו את תוכנו. 

החלטה:

בית המשפט קיבל את התביעה, וקבע כי אין לקבל את טענת הנתבעים להיעדר סמכות עניינית.
לדברי בית המשפט, על מנת שתוקנה סמכות עניינית לביהמ״ש לענייני משפחה, על התובענה לעמוד בשני תנאים מצטברים בהתאם לסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה- 1995: 
האחד, התובענה היא תובענה אזרחית בין אדם לבן משפחתו; השני, עילת התובענה היא סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא. 

בית המשפט קבע כי התנאי השני איננו מתקיים, וזאת מאחר שאין מדובר בסכסוך משפחתי גרידא, כי אם סכסוך חוזי.

ביהמ"ש אף קבע כי אין לקבל את טענת הבת בדבר חתימת ההסכם לטובת ההצהרות לרשויות המס. שכן, לו רצו הוריה כי תתגורר במושכר לאורך שנים רבות, היו הצדדים חותמים על הסכם שכירות ארוך טווח, ולא לתקופה קצובה בת שנה בכל פעם. 

בעניין טענת הנתבעים כי לא קראו את תוכן ההסכמים, נפסק כי היות שהבת הינה עורכת דין, סביר כי קראה את תכנם, ויתרה מזאת – היא אף חתמה לצד כל סעיף, ובכך למעשה ניכר כי אכן קראה את תכנם.

בהמשך טענה הבת כי יש לה זכויות קנייניות בנכס הרשום על שם הוריה, מאחר שלאחר מות האב, האם דרשה שהבת ואחיה יסתלקו מחלקם בעיזבון, תוך הבטחה שהבת תוכל להמשיך ולהתגורר עד לסוף ימי חייה. אולם, ביהמ"ש דחה טענה זו מהסיבה שלא צורפו לכך תימוכין. כך או כך, החתימה על הסכם השכירות ועל מסמך מימוש האופציה נעשו לאחר מות האב, וממילא לאחר הסתלקות האחים מהירושה. 

גם טענת הנתבעים כי השביחו את הנכס אין בה כדי להקנות זכויות קנייניות בנכס.

לאור האמור לעיל, הוחלט לקבל את התביעה וביהמ"ש הורה לנתבעים לפנות את המושכר בתוך 90 יום מיום המצאת פסק הדין.  

(תפמ (נת') 7150-09-23 רחל דרור נ' אוריה אזן דרור).