מה דינה של התחייבות להקניית זכויות בדירת ירושה שתתקבל לאחר פטירת המוריש?
נוכח הוראות חוק הירושה האוסרות על עריכת עסקאות בירושה עתידית, בית משפט השלום בתל אביב נדרש להכריע בשאלה מה דינה של התחייבות להקניית זכויות ב"דירת ירושה" שתתקבל לאחר פטירת המוריש?
על פי הוראות חוק הירושה, עזבונו של מנוח עובר ליורשיו על פי צוואה, ובהעדר צוואה – עובר עזבונו ליורשיו על פי דין. בהתאם לכלל זה, אדם המעוניין להסדיר את חלוקת נכסיו לאחר מותו – בשונה מברירת המחדל הקבועה בחוק – נדרש לעשות זאת באמצעות צוואה. בשל החשיבות הרבה שיש להעניק למוסד הצוואה ולמצוות קיום רצון המת, נקבעו בחוק הירושה מספר הגבלות וכללים, ובכלל זה – דרישות צורניות לעריכת צוואה; כללים להסתלקות מירושה; ואף כללי פרשנות מיוחדים.
כמו כן, הוראות החוק אוסרות על עריכת "הסכמי ירושה" טרם מותו של המוריש וקובעות כי: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". גם באשר להקניית נכסים במתנה לאחר המוות ("מתנה מחמת מיתה"), חל איסור מפורש בחוק ולפיו: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
כמו כן, הוראות החוק אוסרות על עריכת "הסכמי ירושה" טרם מותו של המוריש וקובעות כי: "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". גם באשר להקניית נכסים במתנה לאחר המוות ("מתנה מחמת מיתה"), חל איסור מפורש בחוק ולפיו: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
במשפטון זה, נסקור את פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, אשר דן בסכסוך בין בנה של מנוחה לבין נכדתה (אחייניתו של הבן), באשר לזכויות בדירת מגורים שהורישה המנוחה לבנה מכוח צוואה. בתוך כך, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה – מה דינה של התחייבות בן המנוחה כלפי הנכדה, להקניית זכויות בדירת המנוחה לאחר פטירתה, נוכח הוראות חוק הירושה האוסרות על עריכת עסקאות בירושה עתידית?
נסיבות המקרה:
בשנת 2004 חתמה בעלת זכויות של דירת מגורים בקריית ביאליק, על צוואה לפיה כל נכסיה יועברו לבנה לאחר מותה. מספר שנים לאחר עריכת הצוואה, ועוד בחייה של אימו, ערך הבן לבקשת אחותו תצהיר ובו ציין, כי "ידוע לי כי אמי התכוונה שרכושה כולל הדירה, יעבור עם פטירתה, מחצית לי ומחצית לבת אחותי", וכי "נתתי את הסכמתי לכך, והבטחתי לאמי, למרות האמור בצוואה אדאג שבת אחותי תקבל מחצית מירושת אמי".
לאחר פטירת בעלת הזכויות ובהתאם לצוואתה, נרשמה הדירה על שם בנה, וזה מכר את כל הזכויות בה לצד שלישי. עם זאת, כאשר דרשה נכדת המנוחה את מחצית התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה, התנה זאת בן המנוחה בחתימת הנכדה והוריה (אחותו של הבן ובעלה) על הסכם היעדר תביעות ואישור לפיו מחצית מהתמורה תינתן לנכדה כ"מתנה" – דבר המקנה לו בנסיבות המתאימות, את היכולת לחזור בו מהמתנה. בהקשר זה, נציין כי לאחר עריכת צוואת המנוחה וחתימת הבן על התצהיר, התגלעו בין האחים מחלוקות וסכסוכים שאף הולידו תביעות והליכים משפטיים הדדיים.
בעקבות זאת, הגישה הנכדה תביעה לבית משפט השלום, ובה דרשה להורות על אכיפת תצהיר ההתחייבות של בן המנוחה. לטענתה, העובדה שדודה, בנה של המנוחה, הכיר ברצון המנוחה להקנות לה מחצית מהדירה, והתחייבותו בכתב כלפיה ברוח זו, שוללות ממנו את הזכות להתנות דבר על העברת מחצית מתמורה הדירה לידיה.
מנגד, טען הבן כי צוואת המנוחה לא מקנה לנכדה זכות כלשהי בדירה, ואילו ביקשה המנוחה להקנות לנכדתה מחצית מהזכויות בדירה, הייתה מציינת זאת במפורש בצוואתה. בנוסף, טען הבן כי מסמך ההתחייבות נעדר כל תוקף משפטי מחייב, שכן בהתאם להוראות חוק הירושה, כל הסכם שנערך ביחס לירושתו של אדם טרם מותו – אינו תקף. לשיטתו, תצהיר ההתחייבות שנערך ונחתם על ידו, מקנה לכאורה לנכדה מעמד של "יורשת" של המנוחה עוד בחייה, ומשכך סותר את הוראות הצוואה ונעדר כל תוקף.
החלטה:
בית המשפט קיבל את טענת הנכדה, וקבע כי היא זכאית לקבלת מחצית מהתמורה שהתקבלה אצל בן המנוחה ממכירת הדירה. נקבע כי תכלית הוראות חוק הירושה האוסרות על עריכת הסכמים ביחס לירושתו של אדם טרם מותו, נועדה להגביל הסכמים המתיימרים להקנות לאדם מעמד של "יורש" או לנשלו ממעמד זה – עוד בטרם לכתו של המנוח ושלא באמצעות צוואה.
עם זאת, נקבע כי הוראות החוק אינן אוסרות על עריכת הסכמים ביחס לנכסי עזבון שעשויים להתקבל לאחר מותו של אדם, באמצעות צו ירושה או צוואה. כלומר, על אף הוראות חוק הירושה שאינן מתירות לכאורה ביצוע עסקאות בירושה עתידית באופן גורף, איסור זה חל על הסכמים המתיימרים להעניק או לשלול מאדם זכות ירושה, וזאת בשונה מהתחייבויות והסכמים העוסקים בנכסי ירושה עתידית, שאינם אסורים על פי דין.
על כן, נקבע כי תצהירו של בן המנוחה אינו מקנה לנכדה מעמד של יורשת על פי הצוואה, אלא מהווה התחייבות עצמאית של הבן כלפי הנכדה להעברת חלק של מחצית מנכסי הירושה שיתקבל בידיו בעתיד. משכך, נקבע כי התחייבות הבן כלפי הנכדה לא נערכה בניגוד להגבלה הקבועה בחוק, וכי יש להורות על אכיפתה.
לאור זאת, בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כי על בן המנוחה להעביר לידיה את מחצית מהתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.
(ת"א (תל אביב-יפו) 35327-11-14 חגית פניני נ' דב דרורי)
קטגוריות
ארכיון
- אוקטובר 2025
- ספטמבר 2025
- אוגוסט 2025
- יולי 2025
- יוני 2025
- מאי 2025
- אפריל 2025
- מרץ 2025
- פברואר 2025
- ינואר 2025
- דצמבר 2024
- אוקטובר 2024
- ספטמבר 2024
- אוגוסט 2024
- יולי 2024
- יוני 2024
- מאי 2024
- אפריל 2024
- מרץ 2024
- פברואר 2024
- ינואר 2024
- דצמבר 2023
- נובמבר 2023
- אוקטובר 2023
- ספטמבר 2023
- אוגוסט 2023
- יולי 2023
- יוני 2023
- מאי 2023
- אפריל 2023
- מרץ 2023
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- פברואר 2019
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- פברואר 2018
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- אוקטובר 2016
- מרץ 2016
