המחוזי: "חזקת השיתוף" חלה על נכסי מנוח שהתקבלו במתנה מאביו ונרשמו על שמו בלבד
בהתאם לפסיקותיו של בית המשפט העליון לאורך השנים, נקבעה "הלכת השיתוף", ולפיה רכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים של בני זוג, המנהלים אורח חיים תקין, ייחשב כמצוי בבעלותם המשותפת של בני הזוג – אף אם הנכסים רשומים על שמו של אחד מבני הזוג. כלומר, על פי הלכה זו, חזקה על בני זוג המנהלים משק בית משותף, כי התכוונו לשתף איש את רעו בנכסיהם. חזקה זו ניתנת לסתירה, ועל מנת להתגבר עליה רשאים בני הזוג ליצור "הפרדה רכושית" (על פי רוב, באמצעות "הסכם ממון").
להלכת השיתוף מספר חריגים, הכוללים בין היתר נכסים שהתקבלו אצל אחד מבני הזוג בירושה או במתנה. ואולם, ביחס להחלת חזקת השיתוף על "נכסים חיצוניים" לחיים המשותפים – אין אחדות דעים בפסיקה. כך למשל, נקבע לא אחת כי גם "נכסים חיצוניים" שהתקבלו בירושה או במתנה, עשויים להיכלל תחת חזקת השיתוף, וזאת במקרים בהם בני הזוג נוהגים בנכסים במשותף וללא הפרדה רכושית בין הנכסים המשותפים לאלו החיצוניים. בהקשר זה, נקבע בעבר בבית המשפט העליון כי: "חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ משותף וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר...".
ואולם, לא אחת אנו עדים לפסיקות סותרות במחלוקות שבין בני זוג באשר לנכסים חיצוניים.
במשפטון זה, נסקור את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר נדרש להכריע בתביעה של אלמנה כנגד עיזבונו של בעלה המנוח, וההוראות בצוואתו, לפיהן חזקת השיתוף שבין האלמנה לבעלה המנוח לא חלה על נכסים חיצוניים שהמנוח קיבל במתנה מאביו במרוצת השנים.
נסיבות המקרה:
ענייננו באלמנה אשר שכלה את בעלה המנוח בשנת 2018, וזאת לאחר כ-60 שנות נישואים, במהלכן הביאו לעולם חמש בנות. מספר חודשים טרם לכתו, ערך המנוח צוואה, ולפיה הוריש לאלמנה את דירת המגורים שבה התגוררו וסכום נוסף של 180 אלף שקלים. את יתר רכושו של המנוח – אשר נצבר לאורך השנים מנכסים וממקורות כספיים שניתנו לו במתנה מאביו, וכללו שלושה נכסי מקרקעין וסך של כ-300 אלף שקלים – הוריש המנוח לחמשת הבנות בחלקים לא שווים.
בשל כך, עתרה האלמנה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא הבעלים של מחצית הזכויות בנכסי המנוח (למעט נכס מקרקעין אחד שניתן לו בירושה). לטענתה, מאחר שהיא והמנוח לא ערכו הסכם ממון ולאור תקופת הנישואין הארוכה – חזקת השיתוף חלה גם על נכסים שמקורם במתנות שקיבל המנוח מאביו. מנגד, טענו היורשות, כי האלמנה (אימא שלהן) ידעה כי מקור הכספים ונכסי הנדל"ן שהוריש להן המנוח – במתנות וירושות שקיבל מאביו. ומשכך, טענו היורשות כי מדובר ב"נכסים חיצוניים" שחזקת השיתוף לא חלה עליהם. לשיטתן, התנהלות המנוח והאלמנה לאורך חיי הנישואים, העידה באופן ברור על הפרדה רכושית מוחלטת ביחס לנכסיו החיצוניים של המנוח ועל היעדר כוונה לשיתוף האלמנה ברכוש שקיבל המנוח מאביו.
לאחר שבית משפט השלום דחה את דרישת האלמנה וקיבל את עמדת היורשות, ערערה האלמנה לבית המשפט המחוזי.
לאחר שבית משפט השלום דחה את דרישת האלמנה וקיבל את עמדת היורשות, ערערה האלמנה לבית המשפט המחוזי.
החלטה:
בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את הערעור, וקבע כי אין די בכך שמקור הרכוש שבמחלוקת נבע ממתנות שקיבל המנוח מאביו, כדי לשלול את הכללתם של נכסים אלו תחת כנפי חזקת השיתוף. נקבע כי על אף הגישות השונות בפסיקה ביחס להחלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, בנסיבות מקרה זה, בהן מדובר בנישואין ראשונים שנוהלו לאורך כשישה עשורים, ללא "מהמורות" מיוחדות, וכאשר שני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי באמצעות עבודה מחוץ לבית ובניהול משק הבית וגידול הילדות – יש להחיל את חזקת השיתוף אף על נכסים חיצוניים.
נקבע כי לאור הימנעותו של המנוח מלהסדיר את כוונתו לכאורה, שלא לשתף את האלמנה ברכוש "חיצוני" שצבר לאורך השנים ממקורות כספיים שנתקבלו מאביו – יש להעדיף את הסתמכות האלמנה על רכוש זה, לאחר פרידה או פטירה של המנוח. כלומר, די בכך שהאלמנה הוכיחה שהיא הסתמכה על נכסים אלו, לצד העובדה שלא הובהר לה מעולם על ידי בעלה שאין לה בהם כל זכות, כדי להחיל גם עליהם את חזקת השיתוף.
נציין כי על אף הכרעה זו, סברה דעת המיעוט כי אין לקבל את הערעור ולהחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים (שאינם "דירת המגורים" או "עסק משפחתי"). בהקשר זה, ציינה דעת המיעוט כי במקרה בו קיבל המנוח נכסים במתנה, ואלה נותרו כל השנים על שמו בלבד ונוהלו על ידו בהפרדה גמורה מיתר נכסיהם המשותפים של בני הזוג – גם שנות החיים המשותפות הרבות, אינן מהוות עילה מספקת למחיקת ההפרדה הרכושית.
לסיכום, נפסק כי חזקת השיתוף חלה על כל נכסי המקרקעין של המנוח שהתקבלו מאביו במתנה (או נרכשו באמצעות כספים שהתקבלו מאביו), וכן על כל חשבונות הבנק של המנוח. נקבע כי צוואת המנוח וחלוקת זכויותיו ליורשות, חלות על מחצית מהזכויות בנכסים, לצד המחצית השייכת לאלמנה מכוח הלכת השיתוף.
(עמש (ת"א) 29298-05-20 ש' כ' נ' נ' כ')
קטגוריות
ארכיון
- ספטמבר 2025
- אוגוסט 2025
- יולי 2025
- יוני 2025
- מאי 2025
- אפריל 2025
- מרץ 2025
- פברואר 2025
- ינואר 2025
- דצמבר 2024
- אוקטובר 2024
- ספטמבר 2024
- אוגוסט 2024
- יולי 2024
- יוני 2024
- מאי 2024
- אפריל 2024
- מרץ 2024
- פברואר 2024
- ינואר 2024
- דצמבר 2023
- נובמבר 2023
- אוקטובר 2023
- ספטמבר 2023
- אוגוסט 2023
- יולי 2023
- יוני 2023
- מאי 2023
- אפריל 2023
- מרץ 2023
- פברואר 2023
- ינואר 2023
- דצמבר 2022
- נובמבר 2022
- אוקטובר 2022
- ספטמבר 2022
- אוגוסט 2022
- יולי 2022
- יוני 2022
- מאי 2022
- אפריל 2022
- מרץ 2022
- פברואר 2022
- ינואר 2022
- דצמבר 2021
- נובמבר 2021
- אוקטובר 2021
- ספטמבר 2021
- אוגוסט 2021
- יולי 2021
- יוני 2021
- מאי 2021
- אפריל 2021
- מרץ 2021
- פברואר 2021
- ינואר 2021
- דצמבר 2020
- נובמבר 2020
- ספטמבר 2020
- אוגוסט 2020
- יולי 2020
- יוני 2020
- מאי 2020
- אפריל 2020
- מרץ 2020
- פברואר 2020
- פברואר 2019
- אוגוסט 2018
- יולי 2018
- יוני 2018
- מאי 2018
- פברואר 2018
- יולי 2017
- יוני 2017
- מאי 2017
- אפריל 2017
- מרץ 2017
- פברואר 2017
- ינואר 2017
- אוקטובר 2016
- מרץ 2016
