"משפטון" 11/17 - רשויות אינן רשאיות לגבות "הוצאות גבייה" באופן אוטומטי

"משפטון" 11/17 – רשויות אינן רשאיות לגבות "הוצאות גבייה" באופן אוטומטי

בתקנות פקודת המסים נקבעו מספר פעולות אותן רשאיות רשויות מנהליות לנקוט כלפי חייבים, וכן את הסכום המרבי אותו ניתן לגבות בשל ההוצאות הישירות שנדרשות להפעלתן. ואולם, בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי, על רשות מנהלית חלה החובה לפעול בשיקול דעת ובסבירות, במסגרת הליכי גבייה אל מול חייב. עם זאת, במקרים רבים, פעולות אכיפה וגבייה של רשויות מנהליות, ורשויות מקומיות בפרט, מבוצעות על ידי חברות חיצוניות באמצעות מיקור חוץ. הליכי אכיפה וגבייה על ידי חברות אלו, אשר מטבע הדברים אינן כפופות לדין המנהלי החל על רשויות מקומיות, מובילים לעיתים למקרים בהם קנס שהוטל על חייב עשוי לתפוח פי שניים ויותר בגין "הוצאות גבייה".

ב"משפטון" זה נסקור את פסק דינו של בית המשפט העליון אשר נדרש, בין היתר, לשאלה – האם רשות מקומית רשאית לגבות באופן "אוטומטי" את הסכומים הנקובים בתקנות, מבלי לערוך הבחנה בין הוצאות ישירות להוצאות עקיפות, ומבלי להפעיל את "שיקול הדעת המנהלי" בו היא חבה.

נסיבות המקרה:

ענייננו בבקשה להגשת תביעה ייצוגית שהגישו שתי תובעות שנדרשו לתשלום קנסות חנייה, האחת לעיריית אילת והשנייה לעיריית טבריה, בתוספת ריבית פיגורים והוצאות גבייה, שאף הכפילו את סכום החוב המקורי. התובעות טענו, כי בעוד שהתקנות מתירות לרשויות מנהליות לגבות אך ורק "הוצאות ישירות" שהוצאו בפועל לצרכי גבייתו של חוב קונקרטי, נוהגות העיריות לגבות את הסכומים המרביים המותרים על פי התקנות באופן אוטומטי. זאת, לטענת התובעת, ללא תלות או קשר למשאבים שהוצאו בפועל לצרכי אכיפה וגבייה. עוד נטען, כי הסכומים שנקבעו בתקנות מבטאים רף עליון, אשר חריגה מהם בוודאי בלתי חוקית ובלתי סבירה. אך יחד עם זאת, אין ברף זה כדי לפטור את העיריות מחובתן לפעול בסבירות ובמידתיות במהלך הפעלת הליכי הגבייה. לשיטת התובעות, נקיטת אמצעי אכיפה שעלות מימושם עולה על סכום החוב אותו הן מבקשות לגבות, נוגדת את החובה המוטלת על רשות מנהלית לנהוג בסבירות ובהגינות ביחסיה עם הפרט, ואף סותרת את תכלית התקנות וכוונת המחוקק. בנוסף טענו התובעות, כי הסכומים שהן נדרשו לשלם בגין הוצאות הגבייה, חרגו מן ההוצאות הישירות שהוצאו בפועל, ומשקפים גם "הוצאות עקיפות" שאין בסמכות העיריות לגבות. מנגד, טענו העיריות כי התקנות נועדו להגדיר מה הן ההוצאות הסבירות אותן ניתן לדרוש מחייב, וכי דרישות תשלום התואמות  הגדרות אלו – בהכרח ייחשבו מידתיות וסבירות. עוד הוסיפו העיריות כי עלויות הגבייה כוללות, בין היתר, איתור כתובות ומעקב אחר משלוח דואר, שכר עובדים, עלות הפקת מכתבי הדרישה, והוצאות מחשוב משרדיות, וכי יש לראות בעלויות אלו "הוצאות ישירות" להליכי הגבייה.

החלטה:

נקבע כי התקנות לא נועדו לפטור את העיריות מהחובה החלה עליהן לפעול בסבירות, במידתיות ובהגינות עת גביית חובות מן הפרט. משכך, נפסק כי העיריות לא היו רשאיות לגבות באופן אוטומטי את הסכומים המרביים המצוינים בתקנות. על העיריות היה לבחון את עלותן של ההוצאות הישירות הנדרשות לשם הפעלת מנגנוני הגבייה השונים בנסיבות העניין, ובין היתר, בהתחשב בגובה החוב. עוד צוין, כי טענת העיריות לקיומה של "חזקת סבירות" ביחס לכל פעולות הגביה באשר הן, ובלבד שהסכומים אינם חורגים מהרף המרבי הנקוב בתקנות – עלולה להתברר, בנסיבות מסוימות, כסותרת את עקרונות המשפט החוקתי והמנהלי. הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר רשות מקומית אינה זו שמפעילה את שיקול הדעת ביחס לאמצעי האכיפה הננקטים, כי אם חברה חיצונית, שלא כפופה לעקרונות המשפט המנהלי, ושמטרתה העיקרית היא השאת רווחיה. לסיכום, נפסק כי העיריות נהגו בחוסר סבירות ובחוסר במידתיות בגביית הוצאות האכיפה – בין שגבו באופן אוטומטי את הסכומים המקסימליים הנקובים בתקנות, ובין שלא בחנו לאחר דבר את העלות הישירה הכרוכה בהפעלת כל אחד מאמצעי גבייה, שננקטו כאמור על ידי זכיין פרטי. לפיכך, הורה בית במשפט העליון כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, להמשך בחינת יתר הסוגיות הנדרשות לאישור התובענה כייצוגית.

(עעמ 6192/13 שרה אברהם נ' עיריית טבריה)

(עריכה: עו"ד אלעד שרעבי, 21.03.2017)

אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או חוות דעת, או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו"ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא. בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.